איך להפוך את תחושת התקיעות בקריירה ממכשול למצפן

יש רגע שרבים מכירים: אתם קמים בבוקר, הולכים לעבודה, עושים את מה שצריך ובכל זאת משהו בפנים לוחש שאתם תקועים. לא מדויק, לא זז, לא צומח. ואז מגיעה גם השיפוטיות: “מה לא בסדר איתי? למה אני לא מצליח להתקדם כמו כולם?”

כפסיכולוגית העוסקת בפיתוח קריירה מעל עשרים שנה, אני מזמינה אתכם להביט בתקיעות הזו באור אחר לחלוטין. תקיעות היא לא כישלון היא הודעה. היא הסימן של הנפש שמשהו כאן כבר לא מדויק, ושהגיע הזמן לעצור ולהקשיב. במקום מכשול, אפשר להפוך אותה למצפן.

קודם כול זה שלב, ולא מצב קבוע

מעברים בחיים כמעט תמיד עוברים דרך "אזור ביניים" מבלבל: משהו ישן כבר הסתיים, ומשהו חדש עדיין לא התגבש. השלב הזה מרגיש כמו תקיעות, אבל הוא בעצם הקרקע שממנה צומח השינוי.

ד"ר אורניה יפה-ינאי מיטיבה לתאר זאת:

"תקיעות היא חלק טבעי מתהליכי גדילה והתפתחות בחיים, בייחוד כשאנו מחפשים משמעות ואהבה. לעיתים היא עיקשת במיוחד ודורשת התמודדות משמעותית, ולעיתים היא למעשה קריאה להתחדשות ולמציאת דרך חדשה."

פרופ' הרמיניה איברה, מהחוקרות המובילות בעולם בתחום מעברי הקריירה, מוסיפה נדבך חשוב: אנחנו לא "חושבים" את דרכנו אל זהות חדשה, אנחנו פועלים את דרכנו אליה. כלומר, התקיעות אינה סימן לעצור, אלא הזמנה להתחיל להתנסות בקטן.

תקיעות כמצפן - לא "מה לא בסדר", אלא "לאן"

הנקודה המהותית היא זו: התקיעות תמיד מצביעה על פער בין המקום שבו אתם נמצאים לבין מה שבאמת חשוב לכם. אולי התנתקתם מהערכים שלכם. אולי צמחתם, והתפקיד כבר צר עליכם. אולי בא לכם לעסוק במשהו אחר. אולי יש פחד שמשתק, או בלבול מרוב אפשרויות. בכל אחד מהמקרים, אי-הנוחות הזו היא מידע יקר היא המחט של המצפן, שמראה לאן כדאי לנוע.

ויש בכך עומק גדול יותר. תקיעות אינה תמיד סימן שמשהו השתבש, לעיתים היא דווקא סימן לצמיחה. יתכן שמשהו חדש כבר מבקש להיוולד בתוכנו, אבל עדיין לא הבשיל, ולכן טרם ברור לנו מהו. במילים אחרות, לפעמים מה שנראה כמו קיר הוא בעצם דלת שטרם נפתחה.

הפחד שמסתתר בתקיעות

לעיתים קרובות, שורש התקיעות אינו חוסר יכולת אלא פחד. יש בזה משהו מפתיע: כשאנחנו יודעים בבירור מה אנחנו רוצים, אנחנו כמעט מחויבים לפעול כדי להשיג זאת וזה מחייב, ולכן מפחיד. ולכן לפעמים קל יותר "לא לדעת": כל עוד הכיוון עמום, איננו צריכים לצאת לדרך. רבים גם חוששים מעצם תהליך החיפוש, ומהאחריות שתבוא כשהתשובה כבר תהיה ברורה.

זו תובנה משחררת: לפעמים אנחנו “לא יודעים” לא כי אין בנו תשובה, אלא כי הידיעה מחייבת אותנו לפעול. עצם ההכרה בכך היא הצעד הראשון החוצה.

הדרך החוצה: משמעות וכיוון

היציאה מתקיעות כמעט אף פעם לא מגיעה כקפיצת ראש דרמטית. היא מגיעה דרך התבוננות כנה, ומעל הכול דרך משמעות. פרופ' ויקטור פרנקל, מאבות הפסיכולוגיה של המשמעות, ניסח זאת בעקבות ניטשה: "מי שיש לו 'למה' לחיות, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." כשאתם מתחברים מחדש ל"למה" הפנימי: לערכים, לתשוקה, למה שבאמת חשוב - התקיעות מתחילה להתמוסס, והכיוון מתבהר.

אז אם אתם מרגישים תקועים, זה לא סימן שאבדתם את הדרך. אולי זה בדיוק הרגע שבו היא מתחילה להתבהר .עצרו, הקשיבו, והניחו לתקיעות להצביע על הכיוון: היא לא הקיר בסוף הדרך היא המצפן שמראה היכן מתחיל השביל הבא.